כמחנכות אנו מייחסות חשיבות רבה להבניית ערכים של סובלנות והכרת האחר. אנחנו מבקשות להנחיל לתלמידים ראיה חברתית שחורגת מגבולות העצמי ומכנות זאת לא פעם כ'אחריות חברתית'.
המציאות החברתית סבבנו עמוסה לעייפה בדוגמאות להסרת אחריות עצמית או להטלת האחריות על האחר, ואנו מבקשות לתקן, לשנות להשפיע, לכן בחרנו בחינוך.
כיצד נוכל להנחיל לתלמידים שלנו אחריות לפעולתם ולסביבתם?
על ידי פיתוח מודעות. מודעות שמאפשרת התבוננות על עצמי, על הבחירות והפעולות שלי. מבלי להכיר בהם כיצד אוכל לקבל עליהם אחריות? מודעות שמאפשרת התבוננות רחבה על הנעשה סביבי על עצמי כחלק מהסביבה, כיצד השפיעו הפעולות והבחירות שעשיתי במציאות? מודעות שבבסיסה רפלקציה.
היכולת לנהל דיאלוג עם עצמי על הבחירות והפעולות שלי והשפעתן עלי ועל סביבתי הן הבסיס לקבלת אחריות, וכדי להיות במודעות אנחנו צריכים להתייחס אל עצמנו כמכלול של יכולות, כוחות וצרכים.
אנחנו מלמדות את התלמידים ואת עצמנו להקשיב לרגשות שלנו ולרגשות הסובבים אותנו, מקוות לגדל דור אמפתי ומתחשב יותר. אנחנו מקפידות על ההבנה שיש בנינו שונות ויש מי שקל לה ללמוד יותר מלאחרת, יש מי שמצטיין בהיסטוריה והאחר במתמטיקה. אנחנו מעודדות את התלמידים למצוא את אסטרטגיית הלמידה המתאימה להם וחושפות אותם לאסטרטגיות שונות.
אבל אנחנו לגמרי מתעלמות מהגוף הפיזי של התלמידים בכיתה.
זה מתחיל בשאלה מתי מתחיל יום הלימודים, למה ילד בכיתה א וילדה בכיתה י"א מתחילים ללמוד באותה שעה? האם פיזית 8 בבוקר היא השעה המיטבית עבורם? זה נמשך בהרגל המוזר שנקרא ארוחת עשר, והרי אנחנו יודעות שתלמידים רבים לא מספיקים לאכול ארוחת בוקר, האם אפשר ללמוד עד עשר בצום?
זה מתגלם בצורה מובהקת בחובת הישיבה הזהה והממושכת המניחה, שאפשר להתרכז בישיבה כל כך ארוכה ושלכולנו נכון ומתאים לשבת ליד שולחן צמודים לכיסא. ממשיך בהתעלמות ממזגן מייבש או וילון שנשאר סגור כל היום כי בבוקר השתמשו בברקו להקרנה. זה נמשך בהנחה שהגוף יכול לעבור בשנייה ממשחק כדורסל בחצר לישיבה דמומה וקשובה בשיעור.
אנחנו לא מכירות את ההבדלים ביכולות או בצרכים הפיזיים של התלמידים שלנו והאמת היא שגם היכולות והצרכים של צוותי החינוך לא באים לידי ביטוי במערכת. כמה פעמים הגעת לסוף היום ומצאת את הסנדוויץ' שלא הספקת לאכול בתיק? או הלכת סוף סוף לשירותים כי כל היום לא היה לך רגע?
בית הספר לא מודע לגוף של הבאים בשעריו. הגוף בבית הספר, כפי שניסח זאת סר קן רובינסון הוא רק כלי שנושא את הראש ממקום למקום…
כיצד נצפה מהתלמידים שלנו לגלות אחריות באפס מודעות?
אנחנו מציעות לפתח לצד מודעות רגשית גם מודעות גופנית!
לעמוד על היכולות והאתגרים האישיים להבין את השונות הפיזית, לא במראה אל בוויסות החושי, ביחס למגע, למרחב אישי, לניקיון וסדר.
בכך נוכל להרחיב את האחריות האישית והחברתית שלנו כחברה, בכיתה בבית הספר ובכלל.
